ירושלים, שנות ה-80. הייתי בת חמש וחצי כשנכנסתי למים בפעם הראשונה. אבל הרומן האמיתי שלי עם הבריכה התחיל כמה שנים מאוחר יותר, וזה בכלל לא היה קשור לספורט. זה היה קשור לילד אחד, שחיין, שלא ממש דיבר איתי הרבה ..והדרך היחידה להגיע אליו הייתה המים.
הצטרפתי לנבחרת "הפועל ירושלים" רק כדי להיות קרובה אליו. אמא שלי הייתה אשת הסוד היחידה שידעה למה אני באמת מתייצבת לכל אימון, מחנה אימונים ותחרות. בשלב מסויים הילד נעלם מהתמונה, והמים נשארו. גיליתי שטוב לי שם. התמכרתי לרחש הבועות, לשקט המוחלט שקיים רק מתחת לפני השטח. מה שהתחיל כתירוץ להשגת אהבה, הפך לאהבה הגדולה של חיי.
ואז הגיע הרגע שבו השקט הזה נשבר.
בגיל 27, 17 מטרים מתחת לפני הים, במהלך צלילה, החמצן שלי נגמר. הצליל של הווסת פסק, ותחושת חנק פתאומית מילאה אותי. חוסר אונים מוחלט. פאניקה.
מאותו יום לא הצלחתי יותר להיכנס למים בשקט. לא לים ולא לבריכה.
מצאתי את עצמי במצב בלתי נתפס, משחיינית תחרותית לשעבר, הפכתי לאישה שלא מסוגלת להכניס את הראש למים. המים, שהיו הבית שלי, הפכו לאויב.
החזרה הביתה
הגעגוע לחומר הכחול הזה, לשלווה שאיבדתי, היה חזק מהפחד. בזכות חברה טובה והחלטה לעמוד מול המראה ולהגיד "אני רוצה ואני יכולה", חזרתי למים. אבל הפעם חזרתי אחרת.
נרשמתי לקורס מדריכי שחייה בווינגייט מתוך הבנה שהטראומה שלי היא לא תקלה , היא הייעוד שלי.
כדי לסגור את המעגל באמת, הייתי חייבת לגעת בפחד. צללתי צלילה חופשית לעומק 17 מטרים, בלי מכשירים, למקום שבו הכל קרה. שלוש שנים לאחר מכן חזרתי לצלול עם מכלים. כשהכנסתי את הווסת לפה ושמתי את הפנים במים, ידעתי שניצחתי.
הצלקת שהפכה לשליחות
היום, כשאני רואה תלמיד שלי מתגבר על פחד מים, אני מרגישה שהצלקת האישית שלי מטשטשת מעט. היא תמיד תהיה שם, וטוב שהיא שם , כי בזכותה אני יודעת בדיוק מה עובר על מי שעומד מול המים וחושש.
התשוקה שלי היא להעניק לאנשים את השליטה בחיים שלהם דרך המים. לראות מישהו מחייך בבריכה אחרי שנים של חרדה, זה הקסם האמיתי. אני כאן כדי לתת לכם מהידע שלי, מהניסיון שלי, ובעיקר מהאמונה שכל אחד יכול למצוא את השקט שלו בתוך הכחול הגדול.
יש המון בריכות שבהן אפשר ללמוד לשחות חתירה או חזה. אצלנו, המים הם לא רק מסלול שחייה,הם מרחב של ריפוי, ביטחון ותקשורת. אם את מרגישה שהילד שלך זקוק למקום שרואה את הנפש שלו עוד לפני שהוא רואה את תנועות הידיים שלו , את בבית.
יש לי עשור של ניסיון והסמכות מהמוסדות הבכירים ביותר, אבל המורה הגדולה ביותר שלי הייתה הטראומה. כשהייתי שחיינית תחרותית, חוויתי תאונת צלילה שבה איבדתי את היכולת להכניס ראש למים. באותם רגעים הבנתי משהו ששום קורס לא יכול ללמד: איך זה מרגיש כשהגוף בוגד בך מרוב פחד. היום, כשאני עומדת מול הילד שלך, אני לא רואה רק תלמיד ,אני רואה את כל מה שעובר עליו. אני יודעת בדיוק מה הוא מרגיש כשהוא נרתע מהמים, ואני יודעת בדיוק איך להושיט לו יד ולהחזיר לו את השליטה.
במקום שבו אחרים רואים קבוצה, אנחנו רואים עולם ומלואו. זו הסיבה שאנחנו מתעקשים על קבוצות בוטיק של עד 6 משתתפים בלבד. אני רוצה לראות את המבט שלו, להבין מתי הוא זקוק לדחיפה קלה ומתי הוא חייב חיבוק מרגיע. ב"מים", אף ילד לא "נעלם" בתוך הבריכה. המקצועיות שלנו היא היסוד, אבל הסבלנות וההכלה הן האוויר שאנחנו נושמים.
בטיחות עבורנו היא לא רק נוהל יבש , היא הבטחה. השקט הנפשי שלך מתחיל בידיעה שהילד שלך נמצא בידיים של מישהי שעשתה את הדרך המפרכת בחזרה אל השקט, והפכה את זה לייעוד חייה.
אנחנו לא רק מלמדים שחייה; אנחנו מעניקים לילדים (ולמבוגרים) ארגז כלים לחיים, כזה שמתחיל בביטחון עצמי עמוק ומסתיים בשחייה נינוחה, בטוחה ומלאת חיוך.
כל ילד שלומד לשחות אצלנו- הוא ניצחון אישי שלנו. אנחנו באמת מתרגשים מזה.
